Article

לא יהיה שוויון בנטל: איך מצילים את צה”ל?

203 ריאות

מי שחושב שחרדים יתגייסו בהמוניהם הוא אחת משלוש: או שאינו מבין את העולם החרדי, או שאינו מבין מהו שירות בצה”ל או שהוא דמגוג • אז מה בכל זאת ניתן לעשות כדי ש”צבא העם” לא יתפרק? • דעה

 

  • צבא העם יישאר צבא העם? // צילום: ג'יני

לכל המוטרדים – אפשר להירגע, המשבר המסתמן סביב הגיוס לצה”ל ייפתר. האינטרס הפוליטי של שימור הקואליציה והיציבות יגבר על רצונות כאלו ואחרים של הצדדים, ויוביל לפתרון מוסכם. אולם ה”פתרון” הזה לא יהיה יותר מעוד פלסטר על הרקמה המדממת של מודל “צבא העם”, שבעוד שנים לא רבות עתיד להתפרק לנו מול העיניים, אם לא נפעל במהירות.

כבר מסוף שנות ה-90 מצויה החברה הישראלית במאבק על נושא השירות – אז האירוע “נפתר” על-ידי חוק טל שלמעשה “הלבין” את אי הגיוס של האוכלוסייה הזו. בהמשך לכך, בקדנציה הקודמת של הממשלה, כשבית המשפט העליון פסל את חוק טל, חוקק חוק גיוס חדש, בלחץ מפלגת “יש עתיד”, תחת הכותרת השוויון בנטל. אם חשבתם שזה היה מוביל לשוויון – תחשבו שוב. לא רק שהחוק דה-פקטו לא יושם, זמן קצר לאחר מכן הוא בוטל על ידי הממשלה הנוכחית.

לכל המפללים לגיוס חרדים כדאי להפנים עמוק – חרדים לא יתגייסו לצה”ל בהמוניהם, ולעולם לא יהיה שוויון בנטל. מי שחושב שהדבר הזה אפשרי הוא אחת משלוש: או שאינו מבין את העולם החרדי, או שאינו מבין מהו שירות בצה”ל, או שהוא דמגוג שמבלף את החברה. השאלה אינה אם חרדים יתגייסו או לא, אלא כיצד אפשר לשמר מודל של שירות חובה בהינתן שקבוצות באוכלוסייה שמשקלן הדמוגרפי הולך ומתעצם, לא משרתות וגם לא ישרתו – הערבים והחרדים.

מיעוט שנושא בנטל

מבחינה דמוקרטית מדובר במשבר חמור: כבר היום, לפי נתוני צה”ל, כ-50% אחוז מהאוכלוסייה בלבד נושא בנטל השירות. יש הטוענים שפחות מכך. המצב אף יותר דרמטי במערך המילואים שבו מי שמשרת שירות משמעותי, מעל 10 ימים בשנה בממוצע, אינו מהווה יותר מ-5% מהאוכלוסייה. מדובר אם כן בחובה לא שוויונית בעליל, הנישאת על כתפי מיעוט הולך ומתמעט.
מחקר שאותו אני עורך בחמש השנים האחרונות בעניין השפעת שירות החובה מצביע על כך  שמרבית המתגייסים לצה”ל מאמינים בתרומה למדינה וסבורים כי השירות יסייע להם להשתלב טוב יותר בחברה. הם גם רואים בשירות הזה פלטפורמה לשוויון בין אוכלוסיות מיעוטים ובין יהודים. שירות החובה גם מושפע מהחינוך של ההורים. באותו מחקר אני מוצא שילדים להורים אשר שירתו שירות משמעותי בצה”ל (סדיר ומילואים) מתאפיינים ברצון גבוה יותר להמשיך ולתרום למען החברה.
הבעיה האמיתית היא שאף אחד לא מתכונן לרגע שהמודל הזה יקרוס – צה”ל יותר מרומז על כך תוך מאמץ אדיר להמשיך ולגייס, ובכנסת ממשיכים למשוך זמן על-ידי חקיקה חסרת כל השפעה אמיתית.

מה יציל את שירות החובה בצה”ל?

יש הטוענים כי העלאת התגמול לחיילי החובה תשמר את המוטיבציה להתגייס. ואולם, ממצאי המחקר שלי מצביעים על כך שהטענה הזו מופרכת – מיטב הנוער לא מתגייס משיקולים כלכליים. אם הכסף יהיה בחזית המאמץ לשמר מוטיבציה לגיוס, מי שיתגייס הוא מי שצריך כסף. האחרים בוודאות רבה ידירו רגליהם. יתרה מכך, העול התקציבי בתגמול כזה יקריס את המודל בעצמו, שכן הוא יהיה כבד על תקציב הממשלה ולבטח ידרוש העלאה במיסים.
אם לא נפעל במהירות, בעוד שנים לא רבות מודל “צבא העם” עתיד להתפרק לנו מול העיניים
מי שחפץ בשימור איכות כוח-האדם לצה”ל, ובשימור שארית המוטיבציה להתגייס לשירות חובה ערכי חייב לנקוט גישה אחרת. גם החשיבה על צבא מקצועי היא בעייתית בעליל – כבר הוכח שהוא יקר יותר, מה גם שמעבר למודל הזה הוא בבחינת אל-חזור. המשרתים במודל המקצועי יהיו שכירי חרב לכל דבר ועניין וניתן רק לדמיין מי ירצה לשרת בצבא כזה ומה יהיו ערכיו.
הדרך הנכונה לשמר שירות חובה שגם יעמוד בבחינת ערכים דמוקרטיים על בסיס של הבחנה בין מי שמשרת ומי שלא, היא לשמר את המעמד הערכי של השירות, ולצד זאת לסייע באופן משמעותי למסיימי השירות בכניסה לחיים האזרחיים.
לפני מספר שנים התבטאה, דווקא בהקשר אחר – של צבא המילואים, ראש אכ”א לשעבר, האלופה ברביבאי. היא נקטה בביטוי “נבחרת מתוגמלת”. ואכן כך צריך לנהוג כלפי הנוער שמחליט לסכן את חייו עבור המדינה: קבוצה ייחודית המהווה את עילית החברה שלנו, קבוצה בעלת מעמד יוקרתי הבא לידי ביטוי בהוקרה ובהבלטה, בצד מאמץ אפקטיבי בכניסה לחיים אזרחיים: לימודים אקדמיים, קדימות בשירות המדינה, והנמכת חסמים בירוקרטיים בכל תחום אפשרי.
המוטיבציה להתגייס לשירות בצה”ל תישמר אם ורק אם החברה הישראלית תוקיר את המשרתים על פני אחרים (במעשים ולא בדיבורים), וצה”ל יידע לטפל בהם בצורה איכותית ומושכלת לכל אורך השירות.

תשאיר הודעה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *